• קרן דורון

אומנות השחרור


מחשבות שעלו לי ב-2 בלילה...

תוך כדי שאני על הספה שומעת הרצאה מקצועית ומשדרגת מצגת של הרצאת מיתוג שאני מעבירה, קולטת שהשעה כבר 2:00, כולם ישנים והכביסה שקיפלתי מונחת לה בשלווה על השולחן בסלון (לכו תדעו אולי מרוב שתשב שם היא תצמיח כנפיים...) ואני קולטת שהזמן פשוט בורח לי. כמה שאני ארדוף אחריו ככה הוא ירוץ מהר יותר. יש לו טבע מרגיז לזמן כי דווקא כשאני צריכה שירוץ הוא מחכה וכשאני רוצה שיחכה הוא רץ- כמו ילד שעושה דווקא.

ואני בעיקר מרגישה אותו רץ, והוא רץ יותר מהר ממני כשאני רצה במרתון הזה שנקרא להיות אמא עובדת- מפגישה לפגישה, לזמן משרד, לצהריים עם הילדים, חוגים, קופת חולים, הופעה של הילדה בבית ספר, ארוחה עם חברים, מפגש מאמיזמיות, סדנה, קבוצת עבודה, דייט עם הבעל וערב עם חברות (כי די כבר חייבות להיפגש) ואני רצה ורצה והזמן משיג אותי תמיד.

לא משנה כמה ארוץ, אתכנן, אמהר, אהייה סופר של הסופר של המולטי טסקינג ועדיין לא אספיק כל מה שאני רוצה להספיק. והראש שיהיה בריא לא מכבה את עצמו ובלילה עולים לי עוד רעיונות שצריך להגשים וכדי להגשים צריך זמן ולי יש רק 24 שעות ביממה...

תכלס אני בטוחה שאם תקום התוכנית שתצלם יום בחיי האמא העובדת יגידו בבית שזו עריכה, לא הגיוני, הגזימו בשביל ההגזמה, אבל אתן יודעות בדיוק כמוני שזו המציאות. למה? כי אנחנו רוצות להיות הכי- אמהות הכי טובות, נשות עסקים תותחיות, מפרנסות שוות, נשים טובות, חברות מעולות, בנות מסורות והכל הכי הכי הכי ואז אנחנו מוצאות את עצמנו ב-2 בלילה, מוקפות בכביסה, על הברכיים לפטופ ובאוזניה מרצה לנו מישהו ידע מקצועי חדש- טירוף...

קלטתי את התמונה ובמקום לכעוס שלא הספקתי, להרגיש שאני לא עומדת ביעדים של עצמי ועוד כל מיני ביקורות עצמיות שליליות שאנחנו יודעות לזרוק על עצמנו, אמרתי יאללה, תשחררי מחר יום חדש.

מה שלא הספקנו נספיק אחר כך ואם לא נספיק לא קרה כלום, בתוך כל בליל המשימות אנחנו צריכות לעצור, לנשום ולהגיד לעצמנו מחר יום חדש. וגם אם מחר לא נספיק כל מה שרצינו כנראה שתכננו יותר מידי- הבעיה בציפיות ולא בעשייה. ואחרי כל יום חדש מגיע עוד יום חדש ואז עוד אחד ועוד אחד וכל מה שאנחנו צריכות לעשות זה לזכור לנשום ולהגיד לעצמנו יאללה תשתחררי...



MOMMY ZAMY © קרן דורון | טל' 050-688-1886